אנחנו משחקים. זה מה שאנחנו יודעים לעשות. ובמשחק אנחנו מריעים לכשלון - שישחרר אותנו להיות חושניים וחצופים, להשתעשע בקלישאות ולהתענג על החלומות השבורים ועל תחושת ההחמצה.

אל מול מציאות של קפיטליזם כוחני, אלימות גואה וביטולו של הקול האישי - ב"קאובוי" אנחנו נזכרים באידיאלים שעליהם אנחנו נלחמים, ומחפשים אלטרנטיבה למשחקי הכוח ששולטים בנוף התרבותי שלנו. אלטרנטיבה שמציעה דרך אחרת לשחק, לגעת, לחשוף, ולשתף. 

 

 

ביקורת: הארץ
ביקורת: ריקוד דיבור
ביקורת: הבמה
ביקורת: המבכרת
ביקורת: העין העכשווית
ביקורת: טיים-אאוט