אורה ברפמן, "ריקוד-דיבור": 

"...מהר מאד מסתבר שבחירת הליהוק הייתה מוצלחת במיוחד. כל אחד מהשלושה מביא משהו אחר, שונה שנדמה כי הוא מייצג בועה חסרת יכולת תקשור, אך בדיעבד מסתבר שהשלושה מקיימים מערכות מורכבות של תקשורת והתקשרות מבלי לשבור את מסגרת הדמות. 

חלקו הראשון של הערב מוקדש לביסוס דמויות המשתתפים ומחוותיהם, הבסיס ממנו יפליגו רחוק למדי בהמשך. לקראת בסוף יתברר כי דווקא הדומיננטית שבהם היא זו הארוזה במסגרת הפיזית, שברירית למראה, של אורי שפיר.

שינפלד ולאור רקחו כאן עבודה מרובדת כראוי ושיבצו בה לא מעט סצינות מלאות הומור וחן ובהם  זו שבה גרגוריו מפקדת על שני הגברים ומנחה אותם להרים אותה, לעזור לה בתרגילי גמישות ולאפשר לה לבצע קפיצות נחשוניות משמאל לימין ולהיפך, מבלי להתאמץ, מעין פרודיה על הבלרינה הקלאסית המסתמכת על הפרטנר הפסיבי שלה, כביכול.   

היו כמה דואטים מרתקים של שני הבחורים שבהם כל אחד הראה את משפטי התנועה שלו אל מול יריבו, אלא שהדיאלוג המכני הזה הפך יותר ויותר טעון ריגשית עד שהגיע לשיאו בסיבובים הבאים.  באחת הסצינות מצליח אורי, חמוש בגיטרה ללמד את הקהל שיר בן ארבע שורות וזוכה לשתוף פעולה לא רע שמתגמד רק לקראת הסוף כשהוא מעמיד את כל הקהל על רגליו לדקות ארוכות בעוד הוא מביים את סצינת מותו וטכס האשכבה החלומי שלו.

 את האתנחתות הקומיות לוותה תחושה של אי יציבות, של סכנה אורבת מעבר לפינה, כפי שקורה לא אחת בדרמות בימתיות.  לקראת הסוף פתאום נגינת גיטרה מעודנת הופכת למשהו שונה לחלוטין. סשה אוחז באורי מאחור ומכריח אותו לאחוז בגיטרה כברובה ולאיים על הקהל , ההבעה על פניו של אורי הלפות מתחלפת מאימה וסרוב, להתרצות, עונג וקורת רוח מעוצמת הכוח שהתגלגל לידיו, עונג שנושק להתרגשות מהקירבה האינטימית שנוצרה בינו לבין שובהו.

זהו בדיוק הרגע שבו נוסעי ‘ספינת השוטים’ לא יכולים יותר לטמון את ראשם בחול ולהמשיך בחיים מנותקים מהמציאות, מהסביבה, מה”מצב”. זו נקודת אלחזור שבה צריך כל אחד מהם להחליט להתמרד,  ולעשות מעשה או להתעלם ובכך לתרום לתהליך התפורררות בלתי נמנע. הסוף נותר פתוח, כמו במציאות הנוכחית.

שינפלד ולאור רקחו כאן עבודה מאד מעניינת שנהנתה מביצוע מדויק, עבודה שניתן לפרשה באופנים שונים, תוך שימת דגשים אחרים וחישוף מקורות השראה נוספים ובזה כוחה". 

שלי קלינג, "גלובס":  

"העבודה המעניינת של ניב שינפלד ואורן לאור –  "ספינת השוטים", שואבת את שמה מכמה וכמה אייקונים תרבותיים ופילוסופיים. בין הבולטים שבהם – המשל של אפלטון המתאר מסע של ספינה שאת ההגה עליה תופסים בזה אחר זה אנשים המונעים על-ידי תאוות כוח ומובילים אותה לאבדון; פואמה סאטירית מאת הסופר הגרמני סבסטיאן ברנט, המתארת את מסעה של ספינה עמוסה באלפי שוטים מסוגים שונים אל ארץ השוטים, או לחילופין סרטו של הבמאי סטנלי קריימר מ-1965, המתאר את מסעם של 600 עקורים ממקסיקו אל גרמניה שבה מתחזקת המפלגה הנאצית בתחילת שנות ה-30. 

על הבמה שלוש דמויות, אשר הקשר ביניהן מקרי בהחלט, וביניהן נוצרות סיטואציות דרמתיות המתפרקות ונבנות יש מאין, באופן שרירותי כביכול וללא מטרה ברורה. הביצוע המדוייק והנוכחות המרתקת של כל אחד מהמבצעים, הבחירות המוסיקליות והתיאטרליות של היוצרים והפירוק והבניה מחדש של הסיטואציות ההזויות, השאובות מתוך המציאות הישראלית, יוצרים עבודה ייחודית, המפנה מבט אל הקהל ומעוררת אי-נוחות, מחשבה ורגשות סותרים.

הצפייה במופע היא עצמה נסיעה בספינת השוטים. הקהל מוזמן לקחת חלק פעיל במסע הזה ויחד עם הדמויות שעל הבמה מידרדר אל סופו ההזוי, והמציאותי להכאיב. בעבודה הומור רב ורגעים יפים שנשברים ומפורקים, וכדברי היוצרים – בכל סצינה תנועתית יש משהו רגיל, נורמלי, שנשבר, מופרע ומוטרד. כל אחד מן המופיעים מציע משהו לצופים – ענת גריגוריו מציעה את גופה, אורי שפיר פורס את ידיו בתנועת תחינה ומבקש מהקהל להשתתף בשירה בציבור של שיר נאיבי המדבר על אחוות אחים ברגעי משבר, ובהמשך מסעו בספינה המטורללת הוא מבקש מהקהל ושותפיו ליצירה לקחת חלק בטקס אשכבה שלו עצמו, אותו הוא מנסה לביים שוב ושוב ללא הצלחה. סשה אנגל מצידו, מציע אלימות ואגרסיביות שאותן הוא מחניק עד שהן הופכות לרעד ששולט בגופו. עוד רגעים מרתקים בעבודה – שיחה על ספת הפסיכולוג שמתרחשת כשהמשוחחים יושבים על כסאות שהושכבו על הריצפה, שימוש במצלמה כאביזר חביב כשהסצינה הופכת לאותה סצנה שלא ייאמן שקרתה באמת של צילום השבוי הפלסטיני על ידי חיילת מג"ב, גיטרה שהופכת לכלי נשק המכוון לקהל, בלרינה עם קוקו עקום שדורשת מהגברים שנושאים אותה באוויר להתאמץ יותר כדי להפוך אותה לקלילה ומושלמת.

הסצנות הקצרות נתפרות היטב זו בזו ויוצרות מסע מרתק, המועבר בשפה בימתית מקורית ומינימליסטית. שפה מלאה ברגש והומור, המוביל לסוף עצוב שהקהל מחוייב להשתתף בו, ומבטא בקול רם את תחושת האין מוצא שמרחפת מעל ראשינו".