Real Time Web Analytics

ספינת השוטים - ביקורות


ענת זכריה, "ידיעות אחרונות":

"נדמה שהם החליטו לא להקליל ראש, להפסיק להיות נחמדים וכיפיים, להציג עבודה שחושבת אחרת מחול, שחולמת חלומות שיש בהם גם סיוטים והיא איננה חוששת לדבר על בשורות וגזירות, על גורל וזמן. מה שניצב בלב "ספינת השוטים", הרבה יותר משעמד במרכז עבודותיהם הקודמות של שינפלד ולאור, הוא הרצון להיות אדם משתתף בעולם. 

"ספינת השוטים" הוא שמה של פואמה סטירית מאת הסופר הגרמני סבסטיאן ברנט, שיצאה לאור בבזל בשנת 1494 והיתה לאחת היצירות הפופולאריות ביותר בתקופת הרנסנס. זוהי אלגוריה המתארת את חולשותיהם של בני האדם. מסופר בה על ספינה העמוסה באלפי שוטים מסוגים שונים, ואשר מפליגה דרך גן עדן של שוטים אל ארץ השוטים. שלוש דמויות מפליגות על הבמה: סשה אנגל שנדמה כאילו הוא מתאפק מלרעוד או לצעוק, וכל העת מתרחשת בפניו תזוזה פנימית לא מורגשת, כחיה שנלכדה באור הפנסים. אורי שפיר, העלם הבוחר לזמר מילים נאיביות מעל הסיטואציות, או להושיט שתי ידיים קדימה ולהתפוגג כל פעם מחדש במתיקות מכמירת לב. וענת גריגוריו המציעה את עצמה להתבוננות, מתמסרת לחלוטין למבטי הצופים, והגלוי לעין חושף רק את קצה הקרחון של הקיים בה.   

העולם ב"ספינת השוטים" הוא עולם של חבורה בחיכוך מתמיד, ברגעים מוכרים וזרים. וזהו עולמם הפנימי של הרקדנים והיוצרים, שיש בו נוסטלגיה ואירוניה במידה שווה. כולם, טובים שהיו לרעים ורעים שהיו לטובים. ויש רגעים חדים כתער, שאינם מניחים לצופה לחמוק לשדות נוחים קלים מדי, הרגע שבו הגיטרה הופכת לכלי נשק, המצלמה שהיתה למכשיר עינויים ברגע של זחיחות דעת, אצבע מאשימה המכוונת למרכז המצח.

נכון, אין פה התרסה חתרנית כנגד המציאות, ולא צריך את כל רגעי ההומור, ובכל זאת "ספינת השוטים" מעניקה לנו רגעי השתקעות מבורכים וגם סוללת את הדרך להרהור על הכאן ועכשיו. והיא מצליחה להכאיב כי במקום להתמקד ברוע היא מתמקדת בשרירותיות." 

 

טל לוין, "עכבר העיר אונליין": 

"היצירה החדשה של ניב שינפלד ואורן לאור משלבת אלמנטים מעולם הפרפרומנס ארט כדי לומר משהו ביקורתי על חיינו כשוטים, שלא מסוגלים לתקשר זה עם זה... קצת כמו הספינה במשל של אפלטון, התחושה היא שמתוארת כאן החברה שלנו – שמתנדנדת לה בסופה בלא רב חובל שינהיג אותה נכונה. בהעדר מנהיג, מספר אפלטון, תופסים בזה אחר זה את ההגה אנשים שלא פועלים על ידי התבונה אלא מונעים על ידי תאוות כוח. ספינה שכזו, אפשר רק לנחש, סופה שתטבע ותטביע איתה את כל מלחיה. אבל בניגוד לאפלטון שרואה את הפיתרון המדיני בדמותו של מלך פילוסוף, שיינפלד ולאור הם הרבה פחות אופטימיים. ההתפרקות הבלתי נשלטת של כל מבנה שנוצר על הבמה לא מאפשרת לחשוב על אופק כלשהו, אלא לכל היותר על רגעים קטנים של הומור. 

"ספינת השוטים" היא בהחלט עבודה מעניינת, משעשעת לפרקים ומבקשת לומר משהו ביקורתי עלינו, הצופים בה. אפשר אפילו לומר שהיא מתבוננת בנו לא פחות ממה שאנחנו רואים אותה. כשם ששני הרקדנים לא מצליחים לתקשר זה עם זה בהתחלה, גם היחס עם הקהל הוא מאתגר, שבור ומעורער מיסודו.... צריך גם לשבח את האומץ של שינפלד ולאור להעלות עבודה שלא מתחנפת לאוצר המילים התנועתי המוכר, ודוחקת בקהל שלה לחשוב קצת אחרת על מחול".

אורה ברפמן, "ריקוד-דיבור": 

"...מהר מאד מסתבר שבחירת הליהוק הייתה מוצלחת במיוחד. כל אחד מהשלושה מביא משהו אחר, שונה שנדמה כי הוא מייצג בועה חסרת יכולת תקשור, אך בדיעבד מסתבר שהשלושה מקיימים מערכות מורכבות של תקשורת והתקשרות מבלי לשבור את מסגרת הדמות. 

חלקו הראשון של הערב מוקדש לביסוס דמויות המשתתפים ומחוותיהם, הבסיס ממנו יפליגו רחוק למדי בהמשך. לקראת בסוף יתברר כי דווקא הדומיננטית שבהם היא זו הארוזה במסגרת הפיזית, שברירית למראה, של אורי שפיר.

שינפלד ולאור רקחו כאן עבודה מרובדת כראוי ושיבצו בה לא מעט סצינות מלאות הומור וחן ובהם  זו שבה גרגוריו מפקדת על שני הגברים ומנחה אותם להרים אותה, לעזור לה בתרגילי גמישות ולאפשר לה לבצע קפיצות נחשוניות משמאל לימין ולהיפך, מבלי להתאמץ, מעין פרודיה על הבלרינה הקלאסית המסתמכת על הפרטנר הפסיבי שלה, כביכול.   

היו כמה דואטים מרתקים של שני הבחורים שבהם כל אחד הראה את משפטי התנועה שלו אל מול יריבו, אלא שהדיאלוג המכני הזה הפך יותר ויותר טעון ריגשית עד שהגיע לשיאו בסיבובים הבאים.  באחת הסצינות מצליח אורי, חמוש בגיטרה ללמד את הקהל שיר בן ארבע שורות וזוכה לשתוף פעולה לא רע שמתגמד רק לקראת הסוף כשהוא מעמיד את כל הקהל על רגליו לדקות ארוכות בעוד הוא מביים את סצינת מותו וטכס האשכבה החלומי שלו.

 את האתנחתות הקומיות לוותה תחושה של אי יציבות, של סכנה אורבת מעבר לפינה, כפי שקורה לא אחת בדרמות בימתיות.  לקראת הסוף פתאום נגינת גיטרה מעודנת הופכת למשהו שונה לחלוטין. סשה אוחז באורי מאחור ומכריח אותו לאחוז בגיטרה כברובה ולאיים על הקהל , ההבעה על פניו של אורי הלפות מתחלפת מאימה וסרוב, להתרצות, עונג וקורת רוח מעוצמת הכוח שהתגלגל לידיו, עונג שנושק להתרגשות מהקירבה האינטימית שנוצרה בינו לבין שובהו.

זהו בדיוק הרגע שבו נוסעי ‘ספינת השוטים’ לא יכולים יותר לטמון את ראשם בחול ולהמשיך בחיים מנותקים מהמציאות, מהסביבה, מה”מצב”. זו נקודת אלחזור שבה צריך כל אחד מהם להחליט להתמרד,  ולעשות מעשה או להתעלם ובכך לתרום לתהליך התפורררות בלתי נמנע. הסוף נותר פתוח, כמו במציאות הנוכחית.

שינפלד ולאור רקחו כאן עבודה מאד מעניינת שנהנתה מביצוע מדויק, עבודה שניתן לפרשה באופנים שונים, תוך שימת דגשים אחרים וחישוף מקורות השראה נוספים ובזה כוחה". 

 

שלי קלינג, "גלובס":  

"העבודה המעניינת של ניב שינפלד ואורן לאור –  "ספינת השוטים", שואבת את שמה מכמה וכמה אייקונים תרבותיים ופילוסופיים. בין הבולטים שבהם – המשל של אפלטון המתאר מסע של ספינה שאת ההגה עליה תופסים בזה אחר זה אנשים המונעים על-ידי תאוות כוח ומובילים אותה לאבדון; פואמה סאטירית מאת הסופר הגרמני סבסטיאן ברנט, המתארת את מסעה של ספינה עמוסה באלפי שוטים מסוגים שונים אל ארץ השוטים, או לחילופין סרטו של הבמאי סטנלי קריימר מ-1965, המתאר את מסעם של 600 עקורים ממקסיקו אל גרמניה שבה מתחזקת המפלגה הנאצית בתחילת שנות ה-30. 

על הבמה שלוש דמויות, אשר הקשר ביניהן מקרי בהחלט, וביניהן נוצרות סיטואציות דרמתיות המתפרקות ונבנות יש מאין, באופן שרירותי כביכול וללא מטרה ברורה. הביצוע המדוייק והנוכחות המרתקת של כל אחד מהמבצעים, הבחירות המוסיקליות והתיאטרליות של היוצרים והפירוק והבניה מחדש של הסיטואציות ההזויות, השאובות מתוך המציאות הישראלית, יוצרים עבודה ייחודית, המפנה מבט אל הקהל ומעוררת אי-נוחות, מחשבה ורגשות סותרים.

הצפייה במופע היא עצמה נסיעה בספינת השוטים. הקהל מוזמן לקחת חלק פעיל במסע הזה ויחד עם הדמויות שעל הבמה מידרדר אל סופו ההזוי, והמציאותי להכאיב. בעבודה הומור רב ורגעים יפים שנשברים ומפורקים, וכדברי היוצרים – בכל סצינה תנועתית יש משהו רגיל, נורמלי, שנשבר, מופרע ומוטרד. כל אחד מן המופיעים מציע משהו לצופים – ענת גריגוריו מציעה את גופה, אורי שפיר פורס את ידיו בתנועת תחינה ומבקש מהקהל להשתתף בשירה בציבור של שיר נאיבי המדבר על אחוות אחים ברגעי משבר, ובהמשך מסעו בספינה המטורללת הוא מבקש מהקהל ושותפיו ליצירה לקחת חלק בטקס אשכבה שלו עצמו, אותו הוא מנסה לביים שוב ושוב ללא הצלחה. סשה אנגל מצידו, מציע אלימות ואגרסיביות שאותן הוא מחניק עד שהן הופכות לרעד ששולט בגופו. עוד רגעים מרתקים בעבודה – שיחה על ספת הפסיכולוג שמתרחשת כשהמשוחחים יושבים על כסאות שהושכבו על הריצפה, שימוש במצלמה כאביזר חביב כשהסצינה הופכת לאותה סצנה שלא ייאמן שקרתה באמת של צילום השבוי הפלסטיני על ידי חיילת מג"ב, גיטרה שהופכת לכלי נשק המכוון לקהל, בלרינה עם קוקו עקום שדורשת מהגברים שנושאים אותה באוויר להתאמץ יותר כדי להפוך אותה לקלילה ומושלמת.

הסצנות הקצרות נתפרות היטב זו בזו ויוצרות מסע מרתק, המועבר בשפה בימתית מקורית ומינימליסטית. שפה מלאה ברגש והומור, המוביל לסוף עצוב שהקהל מחוייב להשתתף בו, ומבטא בקול רם את תחושת האין מוצא שמרחפת מעל ראשינו".